<h1>העיטור אות ח' חוב — מלוה ע"פ</h1>
<h2>דף לה:</h2>
ואמר רב נחמן אמר שמואל טענו חיטין ושעורים והודה לו באחת מהן חייב והוא הדין לכל שני מינין אפילו מלוה ופקדון וכן הלכתא ומסתברא דוקא בבת אחת. וגרסינן בהמניח את הכד (ב"ק ל"ה:) אמר רבה בר נתן טענו חיטין והודה לו בשעורין פטור ואסיקנא אף מדמי שעורין ומשתבע שבועת היסת על החיטין ומיפטר מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה כדאיתא התם. וכתב הבבלי (רמב"ם הל' טו"נ פ"א ה"ח) אם טענו חטין ואמר הלה איני יודע אם חטין או שעורים נשבע שבועה שאינו יודע ומשלם שעורים. ולא בריר לן מנא ליה הא דהא בפרק המניח את הכד גרסינן אילימא דקאמר ניזק בריא ומזיק שמא אכתי לימא תהוי תיובתיה דרבה בר נתן שמע מינה היכא דנתבע טעין נמי שמא פטור מדמי שעורין מיהו בבא לצאת ידי שמים חייב כדלקמן.
<h2>דף פז.</h2>
בתשובת הגאונים מאן דאפקיד זוזי גבי אתתא ולא איתת גבר הות ואנסבת ותבעו מינה לבי דינא ואתרמי שבועה עלה לית מן דינא לאשבועה כד יתבה תותי גברא. ואי אמר בעלה לא מפיקנא אתתי לבי דינא לא מפקינן לה והיינו דאמרי רבנן העבד והאשה פגיעתן רעה וכו'. ואי מצבי למכתב ליה פסק דינא דאי הויא פנויה משתבעא ליה כתבינן כדקתני נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם ואי אמר ניחא לי לשמותי על כל מאן דאפקיד גבה והיא כפרה בית דין לא יהבי ליה רשותא ואי עביד מנפשיה עבד. לרבינו שרירא דוקא חבלות אבל הלואה ופקדון וגזל אם הוא בידה וברשותה חייבת להחזיר ומזמינין אותה לדין עם בעלה אם הודת אלא שאין לה עכשיו משביעין שניהן שמא קנוניא עשו על נכסיו של זה ואם כפרה נשבעת כשאר בני אדם. לרבינו אלפס דוקא חובות וחבלות שאינה חייבת כלום תחת בעלה אבל תבעוה בפקדונות או דברים שאפשר שהן ברשותה חייבת ואם כפרה נשבעת. ומסתברא חבלות וגניבות ופקדונות וחובות דינן שוה כדגרסינן בפרק קמא דבבא מציעא (י':) האומר לאשה ולעבד צאו וגנובו דלאו בני חיובא נינהו הכי נמי דמחייב שולחן שמע מינה גניבה כחבלה וכי יתבא תותי בעלה לית לה לשלומי ודוקא דליתיה בעיניה.
<h2>דף צז:</h2>
גרסינן בפרק הגוזל המלוה את חבירו על המטבע ונפסל המטבע היכא דאית ליה אורחא למישן קימא לן כשמואל דאמר יכול לומר לו לך והוציאו במישן והוא דאית ליה אורחא למישן אבל לית אורחא למישן לא והוא הדין דלית ליה אורחא למישן ואין מלכויות מקפידות זו על זו שנותן לו מטבע שהלוהו. ונפסל דקאמר שיוצא מטבע חדש. ובעא מניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו אמר ליה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ואפילו כנפיא כו' כדאיתא בהלכות הרב. ומסתברא כרבנו שלמה דאמר דוקא המלוה את חבירו פרקמטיא ליתן לו כך וכך מטבע אבל הלוהו מטבע אף על גב דלא זילי פירי כיון דשבח לענין נסכא רבית הוא ונותן לו מטבע שהלוהו. לפיכך כותבים בשטרות מארבעה פשיטים של כסף צרוף בדינר מכך וכך הזקוק והיינו דאמרינן עד עשרה בתמניא שמוכר ירויח בפרקמטיא שלו חומש כדאמרינן (עי' ב"מ מ':) המשתכר אל ישתכר יותר מחומש. והא דאמר רב אלפס הוא הדין לפחתו מסתברא מדלא מבעיא ליה פחתו או הוסיפו מהו שמע מינה פחתו בזמן פרעון לא קא מבעיא ליה הוסיפו קא מבעיא ליה ומשום רבית. אבל שדרו ממתיבתא גברא דאוזיף זוזי ואיפחות וחד זוזא דאוזיף שוי תרי מהנך דנפקי השתא ואיפחות לענין נסכא דינא הוא דמשלם לפי שבחא. וצריך עיון לרבינו שלמה דקאמר דבעיא דרבא אליבא דמאן דאמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה משמע דאליבא דשמואל דאמר לך והוציאו במישן היכא שהוסיפו עליו לא נפסל הראשון והרי הוא יכול להוציאו במדינה עצמה. והיכי אמר נותן לו מטבע היוצא באותה שעה. ולסברא דיליה ליתה לההוא דעבד עובדא עשרה בתמניא אליבא דהלכתא. ובמתיבתא בפיומא אסקו כרב הונא בריה דרב יהושע.
<h2>דף קו:</h2>
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן דאמר קרא כי יתן איש אל רעהו ואין טענת קטן כלום. וגרסינן נמי בבבא קמא (ק"ו:) אין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין תלמוד לומר יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד. ובירושלמי (פ"ו דשבועות ה"ה) גרסינן תלמוד לומר רעהו. לגאון בית דין מעמידין אפטרופוס לתובע ומשביע בעל דינו לאלתר שמא ימות ואם טען עליהן אדם נשבע ונוטל בדעת בית דין או בדעת אפטרופוס ואם הגדילו אין יכולין למחות. ומסתברא מדאמרינן לקמן (עי' ב"ק ק"ו:) דאפילו היכא דאודי דשומר הוא לא משבעינן ליה לשומר ולא משלם תשלומי כפל בטענה דידיה שמע מינה דלא מוקמינן אפטרופוס אממוניה ולא משבעינן ליה לשומר ולא משלם תשלומי כפל על טענת אפטרופוס אלא היכא שמינהו אבי יתומין או בית דין שנתנו הנכסים בידו. "ואין משביעין את הקטן". לרבינו אבן מגש קטן נתבע ולא קא מודי נטרינן ליה עד דגדל ומשבעינן ליה. וצריך עיון דהא כתיב רעהו עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד. "אבל נשבעין לקטן" וכתב רבינו אלפס אמר רב בגדול הבא בטענת אביו ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא ומתניתין רבי אליעזר בן יעקב היא. וצווה להגיה בהלכות והלכתא כרבי אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כותיה מדאמרינן לקמן אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה שמע מינה כרבי אליעזר בן יעקב סבירא לן. ומשמע דפלוגתא בגדול הבא בטענת אביו ורבנן פטרי ליה משום דמשיב אבדה הוא אבל קטן בין בטענת אביו בין בטענת עצמו משיב אבדה הוא. והיינו דתנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכן כתב רבינו אבן מגש. ורבינו שלמה מוקים פלוגתייהו בכתובות (י"ח.) בין בקטן בין בגדול בבאין בטענת אביהן דרבנן סברי בבנו מעיז בין גדול בין קטן. ומסתברא מדקא מתמה מה לי הוא מה לי אבוה שמע מינה מילתא פסיקא היא ולית בה פלוגתא ובגדול הוא דקאמרינן דגדול הבא בטענת אביו ואמר ליה בבריא מנה לאבא ביד אביך או בידך כגון דקאמר קמאי דידי אוזיף או אודי או שפקדני אבא דכולי עלמא חייב שבועה דאורייתא ולא פליגי אלא בטוענו קטן והיינו דקאמר ליה אלא בדרבה קא מפלגי כלומר לעולם בטוענו קטן כדאמרינן מעיקרא ובדרבה קא מפלגי דרבי אליעזר בן יעקב סבר לא שנא בו ולא שנא בבנו אפילו קטן אינו מעיז וקרי ליה טענת עצמו משום דבעלמא לית ביה מששא ולאו משיב אבדה הוא ורבנן סברי בו אינו מעיז אבל בבנו מעיז והילכך טענת קטן טענת עצמו היא ואין אדם נשבע על טענת עצמו ופטור אפילו בטענת בריא אבל בנו גדול טענת אחרים היא וחייב אפילו לרבנן בטענת בריא שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן בטענת שמא והיינו דפסיקא ליה מילתא מה לי הוא מה לי אבוה. והילכך אי סבירא לן כרבי אליעזר בן יעקב אפילו קטן הבא בטענת אביו בטענת בריא חייב בטענת שמא פטור כדקתני רישא מנה לאבא ביד אביך אין לך בידי אלא חמשים פטור ואוקימנא דלא אמר בריא לי. ואי סבירא לן כרבנן בגדול בריא חייב שמא פטור בקטן אפילו בטענת בריא פטור. ומסתברא גדול דחייב בבריא דוקא דקאמר קמאי דידי אוזיף או אודי או שפקדני אבא אבל פלוני אמר לי בבריא לאו בריא הוא אלא סהדא הוא וסהדא לא מהימן עד דאתי לבי דינא ודילמא הדר ביה בחקירת בית דין. ובא בהרשאה דמצי לאשבועיה לבעל דיניה משום דשליח הוא דהא בעל דיניה לא מצי לאפוכי שבועה עליה. וחנוני על פנקסו דפועלים נשבעין לבעל הבית (שבועות מ"ה.) משום טענה דחנוני וחנוני משתבע בטענה דפועלים ובעל הבית שמא הוא. ההוא משום דחנוני אתי לבי דינא ואשתבע אטענתיה וחד מנייהו קושטא קא טעין והתם נמי תרווייהו בעלי דינין אינון דכי משתבעי לבעל הבית הכי נמי משתבעי כל חד וחד לחבריה והא דמשתבעי לבעל הבית משום דתרווייהו שקלי מיניה ועוד דבעל הבית בריא קא טעין ממה נפשך חד מנייהו רמאי הוא וחד קושטא קא טעין ומשום דבעל הבית לא ידע מאן הוא רמאי משתבעי תרווייהו ושקלי מבעל הבית, אבל בעלמא לא משתבע אינש על טענת שמא אלא על טענת שליח דבעל דין או בעל דין גופיה דידע. והכי מוכח לן בפרק יש נוחלין (ב"ב קל"ה.) זה אחי אינו נאמן ויטול עמו בחלקו ואוקימנא דאמרי אין אנו יודעין ואסיקנא לעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי שמע מינה דלא מצי טעין בריא אפומא דאחא דקאמר זה אחי וכשמא דמי. ובשם רבינו האי אם ראה כתב ידו או על פנקסו מצא או שאמר לו אביו שראובן חייב טענת בריא הוא.
ולאפסוקי הלכתא שדרו גאוני מחסיא ממתיבתא כפסקא דרבינו מעיקרא וכשמואל דאמר ליפרע מנכסי קטן ומוקים לה למתניתין כרבנן והא דרבי יצחק דגיטין שני כיסין קשורין מצאתי לך דמוקמינן לה כרבי אליעזר בן יעקב לא דייק לן ואף על גב דקיימא לן משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי לאו כללא היא. דהא קימא לן רבי יוסי נמקו עמו ולית הלכתא כותיה בכולהו רבי אליעזר בן יעקב נמי הכי הוא. ורובא מנייהו אשכחן דאפסיק הלכתא כותיה ואי בכל דוכתא הלכתא כותיה אמאי אצטריך למפסק דגרסינן בפרק אלו קשרים (שבת קי"ג.) אמר רב יוסף אמר רב יהודה הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ואמר ליה הלכה מכלל דפליגי וכו' ובנדרים (מ"ו:) בהשותפין אמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ובארבעה נדרים גרסינן פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב או לא ואם תמצא לומר פליגי הלכתא כותיה או לית הלכתא כותיה ואסיקנא (נדרים כ"ד:) אמר רב הונא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ובפרק הדר (עירובין ס"ב:) אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי אליעזר ורב הונא דאמר בנדרים הלכה פליג עליה התם ואמר מנהג כרבי אליעזר בן יעקב ורבי יוחנן אמר נהגו ובפרק הבא על יבמתו (יבמות ס':) אמר רב הונא אמר רב הלכה כרבי אליעזר ובגיטין (נ"ב:) באפטרופוס שמינהו אבי יתומין פסקינן הלכה כאבא שאול וליתה לדרבי אליעזר בן יעקב דפליג עליה ובכמה דוכתי איפסיק הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב ורבינו אלפס גופיה בההיא דגרסינן (חולין ס"ד:) כמאן אזלא הא דתניא לכל השרץ השורץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהן כמאן כרבי אליעזר בן יעקב פסק כרבנן כדאיתא בשער שני. (ובערכין) [ובעירובין] גבי המשכה פסקי רבוותא דלית הלכתא כרבי אליעזר בן יעקב ובהא נמי מסתברא לן כרבנן וכשמואל דהלכתא כותיה בדיני וקטן הבא בטענת אביו אפילו בטענת בריא פטור. ומסתברא דאפילו משבועת היסת פטור דטענת קטן לית בה מששא ואפילו שבועת השומרין לא משבעינן על טענתיה דטענת שמא היא ושבועת היסת על בריא הוא ושבועת היסת דלא מצי לאפוכה אאידך ליתה וקטן תובע וגזלן לא משבעינן חבריה אטענתיה שבועת היסת דלא מצי לאפוכה. ושבועת השומרין אף על גב דאודי דשומר הוא לא מחייבי ליה בית דין שבועה בטענתיה דהא לא משלם תשלומי כפל בטענתיה כדגרסינן בפרק הגוזל (ק"ו:) כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום וממעט ליה התם מתשלומי כפל בטוען טענת גנב כדמוכח התם שמע מינה אף על גב דמודה דשומר הוא בי דינא לא מחייבי ליה מידי. אבל הרב המחבר כתב על טענת קטן דוקא מציאה דלית ביה גזל אלא מפני דרכי שלום אבל ירושה ומתנה בית דין מעמידים אפטרופוס. ורבינו אבן מגש כתב דוקא בשבועת התורה כגון מודה מקצת ועד אחד אבל שבועת היסת וארבעה שומרין משבעינן על טענתיה. ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. אבל הנשבעין על טענת שמא כגון השותפין והאריסין מסתברא דנשבעין.
<h2>דף קיח.</h2>
גרסינן בפרק הגוזל הגוזל את חבירו או שלוה הימנו או שהפקיד לו בישוב לא יחזיר לו במדבר. ודוקא דלא בעי מלוה או מרי פקדון לאיפרועי מיניה בדברא אבל אי בעי למתבעינהו בדברא ואיתנהו גביה שקיל מיניה דלוה בעל כרחיה כדתניא מלוה ניתנה ליתבע בכל מקום אבל אבדה ופקדון לית ליה רשותא למתבעינהו בדברא.
גרסינן בכתובות (י"ב:) מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור וקימא לן כרב נחמן בדיני. ואמרי רבוותא משתבע דלא ידע ופטור דלא עדיף שמא מבריא ודוקא דקאמר איני יודע עיקר ההלואה אבל אמר איני יודע אם פרעתי אם לאו חייב כדאמרינן בפרק בתרא דבבא קמא (קי"ח.) האומר לחבירו גזלתיך הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו חייב ומההיא לא פרכינן לרבי יוחנן ודכולי עלמא חייב. והרב המחבר פסק פטור וליתה. והא דגרסינן בהשואל (ב"מ צ"ז:) משאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ומותבינן מינה לרבי יוחנן התם נמי כיון דקימא לן דשואל לא מחייב באונס אלא בשעת אונסין כי אמר ליה האיך איני יודע אי בעידן שאלה מתה אי לא הוה ליה כמאן דאמר איני יודע אם הלויתני אם לאו אבל אמר איני יודע אם החזרתי לך חייב. ודוקא דקא תבע ליה הא לא תבע ליה פטור ובבא לצאת ידי שמים חייב ואפילו אמר איני יודע עיקר ההלואה חייב בבא לצאת ידי שמים כדגרסינן התם אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב בבא לצאת ידי שמים. ירושלמי (ב"ק פ"י ה"ז) רב הונא אמר לו לית את ידע ההין ידע. ואי איכא חד סהדא איכא מאן דאמר הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואיכא מאן דאמר כיון דלא כפר ליכא הכחשה דעד אחד וליכא אלא שבועת היסת ופטור. והרב המחבר כתב הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. ומסתברא כיון דאיכא חד סהדא דכולי עלמא בריא ושמא בריא עדיף וקרוב אני לומר אף על גב דליכא חד סהדא כיון דבא לצאת ידי שמים חייב, נשבע ונוטל דבריא בשבועה עדיף דלא אשכחן עלה שבועת הספק כדכתב רבינו חננאל בהמוציא הוצאות על נכסי אשתו (כתובות ע"ט:) דשמע מינה דכל היכא דהאי ידע והאי לא ידע ועושה ברשות משתבע האי דידע ושקיל דהיינו שבועה דמטכסין והיינו דאיכא בין איני יודע לאין לך בידי דאי איתא דכי הדדי ניהו תקנתא דרב נחמן גבי איני יודע הוה ליה למימרא.
